אחד העיוותים הגדולים של השיטה הנוכחית היא התובנה המקננת במוחם של שליטי המשטר, לפיה השיטה הדמוקרטית היא חזות הכל, כביכול.
עליה צריכים להגן ולא על ערכי צדק ומוסר או על ציוויים אלוהיים.
שופטי ישראל, ובמיוחד שופטי "העליון", כפי שהם מכנים עצמם ביותר מקורטוב של התנשאות, מאמינים שהם רשאים ואף מצווים למתוח ביקורת על כולם: על פוליטיקאים, על עיתונאים, על פקידים ובעלי השררה. רק דבר אחד אסור, לשיטתם: לבקר את השופטים.
במסכת בבא בתרא של התלמוד הבבלי [דף טו:] הוזכר "דור ששופט את שופטיו", בטון של ביקורת, כביכול. על זה אומר רבי יוחנן: "טול קיסם מבין שיניך" וכו'.
דברי רש"י על הביטוי הזה בגמרא מאלפים עד מאד, ועל כן נביאם כנתינתם:
"ששופט את שופטיו - שהיו השופטין עצמן מקולקלים, והיה פתחון פה לנשפט
להוכיח את מוכיחו".
הווה אומר, הביקורת איננה מוסבת על הדור ששופט את שופטיו, כי אם על השופטים שקלקלו דרכם. אשר על כן, אם גב' בייניש
תטיח בנו: "טול קיסם מבין שיניך", נענה לה בשלוות נפש אך גם בגרון ניחר: "טלי קורה מבין עינייך".
במלוך עלינו מלכנו, מעמד השופטים לא יאפיל על כל מערכות השלטון, כפי שקורה בשיטה הנהוגה במדינת ישראל היום. על פי השיטה הזו, יש צורך לקיים הפרדת רשויות כדי שהכוח לא ישחית את השליט. כך הם יצרו משטר שבו כולם נותנים דין וחשבון בפני השופטים. אפילו הפוליטיקאים (המכונים בציניות "נבחרי ציבור" או "מנהיגים"). ואין צריך לומר שחרב המשפט תלויה תמיד מעל "פשוטי העם". רק השופטים אינם נותנים דין וחשבון בפני איש או מוסד. הם "העליונים". אין עליכם מורא שמיים ולא מורא בשר ודם. כל זה נובע מן הגדול שבקלקולים שבשיטה הדמוקרטית: הפרדת הרשויות. קלקול מסוכן זה ייעלם כאשר יהיה לנו מלך. אז תהיה מלאכת השפיטה נתונה למלך, כי הוא הנושא באחריות לתוצאות.
בימינו השופטים אינם נדרשים למסור דין וחשבון על החלטותיהם בפני איש. גם אם כתוצאה מהתערבותם הגסה בעניינים לא-להם אנו משלמים את המחיר.
ניתוק השפיטה מן זרוע הביצועית יוצר עיוות קשה בגלל העובדה שהגוף השופט אינו נותן את הדין על החלטותיו.
אם לדוגמה בית המשפט מונע מסיבות
"חוקתיות" את הריסתם של בתים המשמשים את האויב – גם כאשר הצבא משוכנע שלמען הביטחון הכרחי להורסם – בית המשפט יהיה משוחרר מאחריות ולא יצטרך לתת את הדין. אפילו לא אם כתוצאה מפסיקתו ייפגעו חלילה אזרחים רבים.
שפיטה נטולת אחריות בוודאי שאינה מתיישבת עם ההיגיון ההלכתי, שעל פיו כל אדם נענש בעוון מעשיו (ולצורך העניין שפיטה היא בהחלט מעשה). הכלל ביהדות הוא שמי שמושל – הוא גם זה שעושה דין. וככה נשמע הגיון צרוף ומזוקק זה בלשון המזמור:
כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ
כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד:
שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ:
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ:
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ:
לְמַעַן בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ:
תהלים קכב
לא רק כסא המלכות הוא לבית דוד, גם כסאות למשפט. וטוב הדבר עד בלי די – למען ישרור השלום בחיל והשלוה בארמונות. למען האחים והרֵעים! "למען" – הווי אומר: בעד. ככה טוב להם!
השופטים היום אינם נדרשים למסור דין וחשבון על החלטותיהם בפני איש. גם כאשר כתוצאה מהתערבותם הגסה בעניינים לא-להם אנו משלמים
מחיר כבד.
~ ~ ~
בעידן המלכות זה לא יקרה.
בעידן המלכות מלאכת השפיטה תהיה אחריותו של המלך, כפי שהתורה ציוותה.
במלוך עלינו מלכנו, הכל יהיה שונה!
|
