אנו, נאמני ארץ ישראל האמיתיים, היינו צריכים להיות אלו המוחים נגד הקמת גדרות ההפרדה המבתרות את ארצנו. החותכות בבשרה החי!
אם לתכלית ראויה היו הגדרות מוקמות, כמו למשל לצורך הפרדה, כי אז היינו מברכים על כך!
אלא שהדרך האחת והיחידה להשיג הפרדה של ממש בין יהודים לבין ערבים היא להרחיק את אחד הצדדים. ומשום שלנו אין לנו שום כוונה להתרחק – לא נותרה אלא חלופה אחת: להרחיק אותם!
אבל במציאות האיומה שבה מוקמות גדרות כדי לחתוך את ארצנו לחתיכות, אנחנו היינו מצווים להרעיש עולמות כדי שהחומה המטורפת הזו לא תיבנה. והציווי – לא זו בלבד שלא פג, אלא שמתחדד מרגע לרגע.
והנה, רק השמאל הסהרורי והערבים נמצאים בשטח. והם עושים זאת (כמה מצער לומר את הדבר) במסירות נפש. אותה מסירות שאולי חסרה לנו.
אילו זכרנו שכל הטירוף הזה של הקמת גדר ביננו לבין מבקשי השמדתנו נולד במוחו הקודח של חיים רמון – לא היינו מחרישים.
בשעתו, כנדחף חיים רמון לשולי הספסלים האחוריים של הכנסת, הוא נותר מחוסר אג'נדה. הימים היו ימי פיגועים רצחניים, אכזריים במיוחד.
אז התחיל "ילד הפלא" של הפוליטיקה לחזור כמו תוכי על המנטרה שלו: גדר, גדר! גדר... גדר... גדר!
סוף רעיון העוועים הזה ידוע. אך בינתיים כסף רב נשפך על השחתת נופי ארצנו.
מנטרה אחרת שלו: "להוציא את הילדים מעזה", עליה חזר עשרה פעמים בשעה, גם היא זכתה שתיעשה נחלתם של שליטים מושחתים. וגם רעיון העוועים זה – סופו ידוע.
אבל כשם שהוא קורא היום להכניס את החיילים חזרה לעזה, לא ירחק היום בו יקרא לנתץ את החומה.
אבל רמון אינו הבעיה, מה גם שהוא היה מחוללה. הבעיה היא בכל אלה שמאמצים את רעיונותיו. הבעיה היא בכספים שנשפכים לריק על השחתת נוף המולדת. הבעיה היא שהגדר משמשת כוונה לא-כך-כך-סמויה להמאיס את חייהם של היהודים הגרים מן העבר "הלא נכון" שלה. הבעיה היא בתפישה שלפיה יהודים שקנו נחלה במחוזות אבותינו, מופקרים לחסדיהם של תאבי רצח ערביים. הבעיה היא שהגדר אפילו אינה מגינה על היהודים שבעברו "הנכון" של הגדר.
חומה אינה מגינה על עיר – אך הכרח הוא שתגביל אותה.
ובעיית הבעיות של הגדר היא הקונספציה: מיגון ומיגון ועוד יותר מיגון. תסמונת הקיפוד המפוחד.
בפרשת שלח-לך, היא פרשת המרגלים ששלח משה לתור את הארץ, מקבלים השלוחים משימה:
וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים.
קודם יש לראות אם האויב חזק או רפה, אם הוא מועט או מרובה אוכלוסין. אבל אפילו אם הוא חזק ורב, אם הוא מבוצר במצברים – אפשר לגבור עליו. כי הוא מפוחד. פסיכולוגית הוא משדר חולשה!
והשליטים? מיגון ומיגון ועוד יותר מיגון.
ומי היה זה שאמר: "לא נמגן את עצמנו לדעת"? אכן, רוה"מ אהוד אולמרט. אז מדוע ממשיכים למגן את עצמם לדעת?
כי ככה!
ככה הם בנוים, ככה הם חשבים וככה הם מתנהגים!
~ ~ ~
בעידן המלך
איש לא יחשוב שצריך "למגן את עצמנו לדעת". נהפוך הוא!
במלכות,
כולם יאמצו גישה הפוכה בתכלית: למגר את האויב לדעת. שיידע שהוא
ימוגר!
במלוך עלינו מלכנו, תקוים בנו ההבטחה האלהית המזומנת למי שהולך בחוקות הבורא.
וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב.
כי למרות שהשם מְזַמֵּן לנו שלום ומבטיח שנשכב באין מחריד, והוא גם ערֵב לנו שחרב לא תעבור בארצנו. ולמרות כל זה – אויבינו יפלו לפנינו לחרב. ונרדוף אותם: חמישה את המאה, ומאה את הרבבה. שם, הרחק מגבולות הארץ.
במלוך עלינו מלכנו לא נבנה חומות הגנה. אויבינו יבנו. המלך יורה לצבאו להעתיק את המלחה לשטח האויב.
במלוך עלינו מלכנו, הכל יהיה שונה! |
