"אין לי תקווה שהערבים יקבלו שכל", סיכם טומי לפיד את ניסיונו רב השנים לפייסם. זה כמובן לא מנע ממנו להמשיך ולתמוך בראש הממשלה המושחת, השחצן והטיפש, שמאמין כי לערבים יש שכל, הרבה מאד שכל.

 (ובשולי השוליים של הדברים, נזכיר כי רוה"מ אולמרט נבחר על פי כל דקדוקי השיטה הדמוקרטית).

 יוסף לפיד הביא לכדי מיומנות מדעית כמעט את אומנות ה"אתרוגיזם". עד יומו האחרון סנגר על חברו הטוב, חובב הסיגרים והמעטפות.

 רבים זוכרים את הספדו הנרגש של אהוד אולמרט ליד קברו הרענן של טומי, חברו הטוב. קשה לשכוח את מראה בנו של הנפטר נתלה בכתפיו של ראש הממשלה, כשזה "מזיל" דמעה. כן, ממש כך! רוה"מ בוכה בבית העלמין!

 אלא שלא ניתן להבין את העובדה שאותו אדם ש"אין לו תקווה שהערבים יקבלו שכל" המשיך להמריץ עד יומו האחרון את אולמרט, כדי שזה ימסור לידיהם את נכסיה של האומה.

 זו כבר לא בעיה של העדר היגיון. גם לא של חברות. או של הגינות. מדובר כאן בסכנת נפשות של ממש.

כי טומי לפיד כתב והסביר ושוב כתב והסביר והתראיין ואמר שטוב עשה אולמרט כשהגה את "ההתכנסות", וכשמינה את הירשזון המגה-גנב לשר האוצר, וכשעשה את ציפי לבני לדוברת-על של עם-ישראל מול הגויים. ובמיוחד טוב עשה אולמרט אליבא דלפיד, שעה שעשה את אמיר פרץ ל"שר הבטחון".

התנהגות זו של עיתונאי בכיר (שהועמד בשעתו בראש רשות השידור ושימוש בה שנים לא מעטות כמנכ"ל), מבהירה היטב כיצד מטפחים שקרים בדמוקרטיה. על ידי טיפוח השקרים הללו שולטים בנשלטים ואחר כך מספרים להם שהם הם ש"בחרו" את השליטים. ועוד מספרים השליטים שהם, הנשלטים, בחרו גם את השקרים.

המבקשים לשלוט ממנים את אנשי שלומם לממונים על כל מיקרופון ותדר, על כל טור בעיתון או תוכנית ברדיו. ועל כל פאנל ועל כל פורום. מחתימים אותו קבע בתוכניות ברברת כמו "פופוליטיקה" או "מועצת החכמים". לעיתים ממנים גם את בניהם או נשותיהם לתפקידים מקבילים.

אחר כך "מנדבים להם מידע" בלעדי. וזה הכל. הכלב זכה כבר לאילוף!

הוא כבר ידאג לסתום את פיו הגדול כשמדובר בעבירות השליט או בסכנות שהלה ממיט על העם.

וכמובן שידאג להשתלח בלי רסן במי שמעז – אפילו בקול רפה – למתוח ביקורת על השליט.

ככה שמים ללעג את המנטרה הקבועה שלהם, הגורסת שהעיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה.

~ ~ ~

בעדין המלך כל זה לא יתקיים.

המלך לא ישלח ידו לכיס העם כדי להקים "שידור ציבורי", ולהפקיד את המפתחות שלו בידי שומרי-אמונו-שלו.

המלך לא יקצה "תדרים" למקורביו.

המלך לא יהיה זקוק ליחסי ציבור כדי להיבחר, ואשר על כן לא יידרש לכל מלחכי הפנכה, הרהוטים והרהוטים פחות.

המלך לא יהיה זקוק לעיתונאי-חצר.

התורה שהוא נושא בחיקו לכל אשר יפנה – היא תגיד את דבר המכלות.

ובמקרה הצורך – הוא יהיה הדובר של עצמו.

במלוך עלינו מלכנו, הכל יהיה שונה!