הערבים שהשתלטו על פיסת ארצנו הדרומית, המכונה "רצועת" עזה, ממשיכים לירות עלינו. להרוג בנו. להטיל עלינו אימה ופחד.

"רצועה" במרכאות, שהרי, אם נצייר בדמיון מצב שבו אין אוכלוסין באזור, כי אז מי הוא זה שישרטט פס כלשהו, ברוחב כזה שהכינוי "רצועה" יאה לו? ואם ישרטט, היכן יעבור?

מה תוחם בימינו את העיר עזה ובנותיה?

שום דבר אחר, שנוצר באורח טבעי, אינו יוצר הבחנה בין השטח "שלנו" לשטח "שלהם". בין הרצועה לבין השטח שהיא רוצעת.

הצילומים המעטרים את המאמר, שנעשו מן האויר, מראים שאין לוגיקה טבעית לשרטוט קו כזה במקום כזה.

ובכן, הרצועה, שבמאמר זה הוסרו ממנה המרכאות רק לצורך הנוחות, נשלטת היום על ידי כוחות רשע מן הגרועים עלי אדמות. הם אינם מסוגלים לספק לאוכלוסין הרעבים שום מצרך ללא "נדיבותה" של ממשלת ישראל.

וזו, אכן נדיבה ביותר. מספקת להם סחורות, ומצרכים, ודלקים, ומה לא. ומאפשרת גם מעבר עתונאים, שאין בתוכם ולוּ צדיק אחד בסדום, שיביא את נקדות המבט של התורה, את "הנרטיב" היהודי.

יכולות להיות ארבע סיבות לנדיבות המטופשת וההרסנית הזו:

• רחמנות כלפי ילדי האויב וזקניו. רכי הלבב שעומדים היום בראש מערכות ישראל, אינם בנויים לראות ב"סבלם הקשה של הערבים". הם קושרים את מצבם האומלל אל מעשינו אנו, ובה בעת יוצרים יחס של השוואה בין מצבם לבין מצב היהודים בימי השואה הנאצית.

• פחד מפני הגויים. אין בין המנהיגים מי שמעז לעשות מה שטוב לנו כיהודים, אם הדבר כרוך בביקורת בטרקליני הדיפלומטיה או בחדרי מערכות התקשורת.

• אשליות הרות אסון. אלו המחליטים להיטיב עם שונאינו משלים את עצמם, שאם אנחנו רק נהיה בסדר עמהם – הם יגמלו לנו כל טוב.

כל אחת מן הארבע, יש בהן כדי לסכן בצורה חמורה את חיי אזרחי ישראל היהודיים. אלו הגרים בסמוך לשטח הנשלט על ידי חמאס וגם אלו הגרים בחלקי ארץ ישראל האחרים.

אבל כשכל הארבע באות ביחד, האסון הוא בחזקת וודאי.

~ ~ ~

כדי שנבין שכל זה אין בו שמץ מן ההכרח, נביא חלקי מדרש הדנים ברחמנות. יש מהם שמוכרים מאד, אחרים – פחות. חז"ל כינו מצב בו אדם משעבד את עצמו נפשית לאויב "רחמנות של טיפשים".

הדוגמה היותר מוכרת במקרא היא זו של שאול, המלך הראשון של ישראל, שריחם על אגג. על כך הוא איבד את מלכותו לטובת דוד.

מלך – אסור שירחם על האויב.

ואלו דברי חכמינו, כפי שהטביעו אותם במדרש:

גרסת מדרש שמואל [יח]

וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג [שמואל א' טו:ט]. אמר רבי שמעון בן לוי: כל שהוא אכזר על רחמנין – סוף שהוא נעשה רחמן על אכזרים. כל שהוא רחמן על אכזרים סופו ליפול בחרב .

גרסת ספר חסידים [סימן אלף כו]

אל ירחם אדם על אכזרים, ואל ירחם על מי שאינו מרחם על עצמו, ואל ירחם על מי שהוא כפוי טובה. כגון מי שמרמה את חברו, וגונב, וגוזל, ומסית ומדיח, ורכיל.
(באמת, ככה כתוב שם, זה אינו מותאם לאהוד אולמרט).

גרסת חתם סופר גיטין [לח:ב]

בהני תלת מילי נחתי (באלו שלושת הדברים יורדים) בעלי בתים מנכסיהן... ואלו המרחמים על אכזרים ועוברים על לֹא תְחָנֵּם לשחרר עבדיהם.

גרסת מדרש זוטא - קהלת [ז:טז]

אל תהי צדיק הרבה. הכתוב מדבר בשאול, שנאמר: וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל [שמואל א' טו:ה]

... ורבנין אמרין: מריב דברים כנגד הקב"ה. רבונו של עולם, כך אמר לי שמואל:  לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם וגו' [שמואל א' טו:ג]. 'אדם חטא, בהמה – מה חטאה?'. יצאה בת קול ואמרה: 'אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך'. אמר ריש לקיש: כל מי שנעשה רחמן על אכזרים נעשה אכזר על רחמנים.

גרסת ספר חסידים [קנה]

כל המרחם על האכזר אינו מרחם על רחמנים ועל מי שהדין לרחם עליו.

גרסת ספר מצוות קטן [מצוה עט]

מכאן שלא לחמול ולרחם על מחטיאי ישראל ומכשילים אותם ואמרו רבותינו: כל הנעשה רחמני על האכזרים – לסוף נעשה אכזרי על הרחמנים.

 

ירצה אדם לרחם על האכזר – יתכבד ויישב בביתו. אסור לו שרחמנותו תחייב את כל עם ישראל.

וזה ההבדל בין שאול לדוד. בין חֵטְא לְחֵטְא. ולמעשה בין אחד (של רחמנות) לבין שנים (חֵטְא המפקד וְחֵטְא בת-שבע). או בלשון הגמרא ביומא [כב:ב]: שאול באחת - ועלתה לו, דוד בשתים - ולא עלתה לו.

דוד חָטָא פעמיים ולא נענש. שאול חָטַא אך פעם אחת ואיבד את כתרו. אין כאן משוא פנים, חלילה, אלא שהחטא של שאול הוא חֵטְא הקשור בתפקידו כמלך. הוא חָטָא בעיקר משימתו: לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק.

אנו חותרים להמליך עלינו נצר לבית דוד, שינהג כדוד.

הוא כבר ירחיק מעצמו ומאיתנו את רחמנותם של הטפשים.

במלוך עלינו מלכנו, הכל יהיה שונה!