בוויכוח הניטש במלוא עוזו בעקבות כניעתה של ממשלת ישראל לחסן נסראללה, יש המעלים נימוקים בעד ויש נגד. כולם שוטחים את טיעוניהם במרץ רב. לפעמים גם בכישרון. הדברים פורסמו בהרחבה, ועל כן אין צורך לחזור עליהם.

 אלא שכולם מחמיצים את הנקודה העיקרית: ישראל ספגה כאן מפלה משפילה. בין אם יש הצדקה למחיר שישולם ובין אם לאו, השפלה מבישה היתה כאן. ממשלת ישראל נגררה כמשותקת (בתיווך גרמני, צריך לזכור) אחרי משחקיו של הארכי-רוצח מלבנון.

 נסראללה, הגוי מזרה-האימה מן הצפון (זה כנראה הביטוי העברי הקרוב ביותר למונח טרוריסט), נוטף ריר מרוב הנאה כשהוא מבזה פומבית את ישראל ואת מנהיגיו.

 על פי דין הוא חייב מיתה בלא ספק. בעוון מעשיו ובעוון התרברבותו. אך תחת זה מאדירים מנהיגי ישראל המבוזים את מעמדו, נותנים לו כבוד, ונותנים לו גם את מבוקשו.

 נראה שלא שמעו מימיהם כי "שפלותם של ישראל – חילול שמו".

 ובוודאי שאיש אינו מצפה שהם יזכרו את דברי הגמרא במסכת כתובות [יז:א], העונים על השאלה: מלך – מהו שיחמל על כבודו? וכך כתוב שם:

 מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול, דאמר מר: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ – שתהא אימתו עליך!

 ראש ממשלת ישראל – על פי מהות התפקיד והתואר שהוא נושא, מן הדין היה להחיל עליו דיני-מלכות, לנהוג בו כבוד רב. שהרי, הוא מייצג למעשה את כלל היהודים שבעולם. בכל מקומות מושבותיהם.

 אלא שבדמוקרטיה כל ח"כ פשוט או כל עתונאי זב-חוטם יכול להשתלח ברוה"מ. זו השיטה!

 תקופת תפקידו היא זמנית, חולפת. על כן, לעולם יימצאו פוליטיקאים שחותרים לבוא במקומו. יש שהדרך אצה להם, ויש הנוהגים בו בהגינות כל עוד כסאו אינו מתנדנד. עם סימני הרעידה הראשונים, מתחילים אפילו תומכיו המובהקים להפנות לו עורף.

 זו איננה הסיבה היחידה שבגינה אולמרט מותקף. יש סיבות רבות אחרות, שמשקלן רב, כל אחת לחוד וכל שכן כאשר כולן באות במצבור אחד. אבל גם היא סיבה.

 והוא, מצידו, מתקיף חזרה. אלו הן כללי השיטה המפלגתית/קואליציונית.

 על זה צריך כמובן להוסיף את אופיו של האדם.

 כולם משפילים אותו, אך ככל שמשפילים אותו – הוא נהיה יהיר יותר ויתר. והני מילי כשמדובר ביהודים. רוה"מ קשוח ואכזרי כלפיהם ביחס ישיר לרכותו ופייסנותו כלפי הגויים. היפך הנדרש!

 יש טענה שהממשלה הזו אינה הראשונה שנכנעת למחבלים, ודי עם נזכיר את עסקת ג'בריל הידועה לשמצה. נכון! אך לא תמיד היה כך.

"אני לא מכירה תקדימים למבצע כל כך מושלם. אולי רק הישראלים... מבצעי הקומנדו המדהימים שלהם אולי מזכירים את המבצע שהיה כאן" .

במילים אלה תיארה החטופה הקולומביאנית, אינגריד בטאנקור, את מבצע החילוץ הנועז שהחזיר אותה לחיק משפחתה.

 כך היא זוכרת שישראל פעלה בעבר. אבל בטאנקור היתה בשבי למעלה משש שנים.

 היא כבר לא מודעת לדמותה של ישראל שאחרי ברק, שרון, ואולמרט. היא זוכרת רק את ההילה שאפפה פעם את ישראל. אך אם הפוליטיקאית הקולומביאנית אינה ממוקדת בזיכרונה, אפשר להבין אותה.  לעומתה, חגי סגל זוכר. וזכרונו פוצע, חודר אל תוך הרקמות והעצבים החשופים:

 "מדהים: מאז אביב תשמ"ה, 1985, לא זכינו לראות חיילים ישראלים חוזרים בשלום מהשבי. כל החיילים שנשבו ושנחטפו אחרי עסקת ג'יבריל, חזרו הביתה בארון או לא חזרו בכלל: רון ארד, לוחמי גבעתי רחמים אלשייך ויוסף פינק, שלושת חטופי הר דב – עומר סוואעד, בני אברהם ועדי אביטן – נסים טולדנו, אילן סעדון, אבי סספורטס, נחשון וקסמן, ירון חן, אריה פרנקנטל. לפי העיניים העצובות של קרנית גולדווסר בטקס בטכניון לפני שבוע, אפשר לנחש שהיא צופה סיום דומה לפרשת חטיפתם של בעלה אודי וחברו אלדד רגב."

ישראל ידעה לשלוח בעבר כוח צבאי לאוגנדה, כדי לחלץ יהודים (לא בהכרח אזרחי מדינת ישראל) שנשבו בידי רודן שטוף-זימה וצמא-דם. ולהצליח!

 מאיר הר ציון ידע לצאת על דעת עצמו אל מעבר לגבול עם ממלכת ירדן כדי לנקום אל מות אחותו, שנרצחה בידי בדואים.

 בפעולה נועזת, חולצו חטופי מטוס סאבנה הבלגי, שהונחת בשדה התעופה בלוד.

 אז לא נכנעו לטרור. בעיקר לא הושפלו בצורה כה מבישה. אז היה הכבוד הלאומי פאקטור בקבלת החלטות. כפי שמתחייב.

~ ~ ~

 אורי צבי גרינברג, משורר הכבוד הלאומי, הצליח לבטא בשתי שורות של שיר מה צריך להיות אופיו של מנהיג בנוגע לכבודו האישי.

 צקון תפלה מלכותית של רבי ישראל מריז'ין:

גוף – ספר-תורה וגליליו בנעלי-לכה, לעיני הבריות מסביב
אך נעלי-לכה בלי סוליות מתחת, בשלג

 וכי מה עניין כאן לנעלי-לכה? ולמה חסרות סוליות?

נעלי-לכה – סימן למעמדו המלכותי.

בלי סוליות – כי עני ומרוד הוא. וגם שפל רוח. הוא צריך לחוש את קור השלג בכפות רגליו.

 "בנעלי-לכה... וברגש השלג מתחת", כך הוא קרוב לאדמה, כך הוא קרוב לאחיו הנדכאים.

 מלכותי – לעיני הבריות מסביב (לעיני הגוי, בעיקר).

ברגש השלג מתחת – לחוש את כאב אחיו.

 ולא ההיפך!  

 ~ ~ ~

כשיצא דוד למלחמה מול גולית הפלשתי, שנהג להתגרות ולגדף ערבית ושחרית את בית ישראל, פנה אליו הענק בבוז שלא הצליח לכבוש:

וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת? וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו.

דוד לא התרשם יתר על המידה ממידותיו של הנפיל. וכך ענה לו:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ.

הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ, וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ.

 ומסכם:

 וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל.

וכך היה!

ככה מוחקים חילול השם!

 ככה מדברים אל גוי מתרברב!

במלוך עלינו מלכנו, הכל יהיה שונה!