איש אינו מופתע עוד מן החוצפה של מנהיגי המדינות הכי עשירות, הכי מתועשות, הכי מתקדמות, הכי נאורות, הכי 'דמוקרטיות', לדרוש מאיתנו שלא ניבנה עוד בארצנו.

וזאת בדיוק הבעיה. שאיש כבר אינו מופתע, שאיש אינו כועס, שאיש אינו מוכן להתעמת איתם. אין בישראל מי שישא ברמה את קול האמת.

הכל עוסקים רק במנטרות, אותן סיסמאות הודיות שתכליתן למנוע מן העוסק במדיטציה לחשוב. המנטרה ההיא מפנה את המאמץ החשיבתי למנוחה. וזו, למעשה, מטרתה העיקרית. בפוליטיקה בישראל, כמו בשיטה ההודית, גם משננים מנטרות ללא הרף. אלא שבארץ, בניגוד לאחותה ההודית, תכליתה של המנטרה היא שהאחרים לא יחשבו.

"איך נוכל להמשיך בהקמת התנחלויות?", שואלים בלי לחשוב. "רק תראו מה אומר העולם הנאור". חוזרים פעם אחר פעם, ועוד פעם ופעם נוספת, וחוזרים על כך שוב ושוב. מנטרה של ממש!

בשעתו סיפר מנחם בגין על שיחה שהיתה לו עם נשיא אמריקה דאז, ג'ימי קרטר, הידוע בנטיותיו האנטישמיות החריפות, שלא לדבר על עוינותו התהומית למדינת ישראל.

וכך אמר בגין:

"מר קרטר... בכל פעם הוא אמר לי, מיסטר פריים מיניסטר, ההתנחלות שלכם היא בלתי חוקית והיא מכשול לשלום. בכל פעם אני אומר לו, מיסטר פרזידנט , ההתנחלות שלנו היא חוקית והיא תחזק את השלום. כך דיברנו ארבע שנים. הוא בשלו ואני בשלי".

אלא שגאוותו היהודית לא עמדה לו לאורך זמן. והוא גם שיקר. בגין לא דיבר כך ארבע שנים, כטענתו.

צריך לזכור שבשנת תשל"ז (1977), מיד אחרי הבחירות, כאשר עלה סוף סוף בידו להביס את השמאל ולשבור לו את ההגמוניה, אץ רוה"מ הנבחר להכריז: "עוד יהיו הרבה אלוני מורה". אלא שכוחו וגאוותו, כאמור, לא עמדו לו ברגעי מבחן. בין היתר בגלל הלחץ שהפעיל עליו נשיא ארה"ב. בגין סרב לאשר הקמתן של שתים עשרה ההתנחלויות שתכנונן החל עוד קודם.

בסוף אותה השנה הוא נועד בחשאי עם מי שהיו אז מנהיגי המתנחלים. במפגש טעון הציע בגין שהמתנחלים יעלו לקרקע בלי אישור, באורח בלתי חוקי. "הממשלה תגנה אתכם בתחילה, אך תיתן את ברכתה למעשה אחר כך". רוה"מ רמז שהוא יעביר בממשלתו החלטה התומכת בדיעבד בישובים החדשים. הנהגת המתנחלים נתנה את הסכמתה להצעה, אבל עוד לפני שהאוהל הראשון תקע יתד, קרא להם בגין בשנית והורה להקים רק שש התנחלויות, וזאת במחנות-צבא, שבהם יתגוררו רק לגברים לובשי מדים.

בגין הכריז קבל עולם ומלואו ש"נקים עוד ששה ישובים ותו לא". בהכרזתו התמוהה פתח מנהיג האצ"ל לשעבר את הסכר. ושטפון לא איחר לבוא.

"אם האדמה היא שלכם, למה רק ששה? תקימו כמה ישובים שתהיו מסוגלים. ואם היא לא שלכם, אל תעזו להקים עליה ולו בית אחד". זו היתה הנימה הכללית של דברי הביקורת שנשמעה אחרי הכרזתו של בגין. הצרה היתה שהוא רצה גם לרצות את המתנחלים ואת תומכיהם (בסיס כוחו הפוליטי) וגם לרצות את מְגַדֵל-הבוטנים מאלבאמה, ששימש באותה תקופה כנשיאה של אמריקה.

יש הטוענים כי ההתחכמויות הללו הועילו דווקא למפעל התקומה העברית. "בכל אופן", טוענים, "התוצאות מראות מאזן חיובי, והיום מתגוררים למעלה מרבע מליון יהודים ביהודה ושומרון".

זה נכון. אבל מי ערב להם שגורלם ישפר יותר מגורל אחיהם העקורים מגוש קטיף ומצפון השומרון? כבר למחרת הגירוש הנורא הגה אולמרט תכנית-התכנסות (צופן מרושע שמכוון לעקירה נוספת). הוא אפילו הצהיר כי אחת מתוצאות הלווי של מלחמתו האומללה בלבנון תהיה תנופה בתכונית ההתכנסות.

עובדה מבעיתה היא שעל כל הבתים שבנו יהודיים בארץ ישראל המערבית מרחפת סכנת הריסה. אין סכנה מקבילה על שום בית שיהודי קנה או בנה ברוב חלקי העולם.

וגם אם נניח ששלטון עריץ בארץ מוסלמית או אפריקנית יחליט לעקור אוכלוסיה יהודית שלמה מן האדמות בהן היא מתגוררת – ימצאו רבים שימחו, שיפגינו, שיארגנו חרם כלכלי נגד אותה מדינה. כל זה בתאני, כמובן, שהשלטון לא יהיה ממשלת ישראל. כי אם היא זו שתגרש – כולם יריעו בשמחה. אף יצאו בתופים ובמחולות לחוגג ברחבות ערי העולם.

איך הגענו לידי כך?

כי ניסינו להתחכם. ניסינו להיות "אובער-חוכעם". לבנות ולהגיד שאין אנו בונים.

כל זה לא הועיל. לא זו בלבד שהעולם, זה הפוליטי וזה התקשורתי, לא אימץ את עמדתנו, אלא שאנו התחלנו לפקפק בצדק שבמעשינו. וחמור מכל: בהתכחשות הזו היה משום חילול השם.

ההתכחשות הזו היא שהולידה את החלטת ה-ג' 8 (G8) ויש בזה חילול השם כפול ומכופל!

~ ~ ~

יפתח הגלעדי, היה גיבור חיל, מה גם שהיה בנה של אשה זונה. אולי מן הסיבה הזו ואולי מסיבה אחרת הוא נודה. על ידי אחיו, בני אביו, שאמרו לו שהוא מנושל מירושת האב.

בצר לו, נמלט על נפשו, אל ארץ ושמה טוב. שם באו בחברתו אנשים שלא בדיוק היו חברים של כבוד באליטות של הימים ההם, וכבדרי המקרא: וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים.

וכך עברו ימים רבים, עליו ועל כל בני ארצו. עד אשר התקדרו השמיים: אז נזכרו פרנסי הקהילה ביפתח. רק אז, בצר להם.

הם העלו בפניו הצעה: לבוא ולעמוד בראש צבאות ישראל, שהרי גבור חיל היה. יפתח דחה את בקשתה וגם את הצעתם להעמיד אותו עליהם כקצין. אגב כך הוא הזכיר להם את עוולותיהם בעבר. הוא היטיב לדעת שלא הערכה אליו היתה ביסוד פנייתם אליו: "אתם באים אלי רק כי אתם בצרות", הטיח בפיהם. זקני גלעד אכן היו בצרות כי בני עמון לחצו מאד. על כן העלו את מחיר התמורה שהיו מכונים לתת ליפתח. עכשיו היו מוכנים למנות אותו לא רק כשר הבטחון (קצין) אלא אף להעמיד אותו בראש כל המערכת ("והיית לנו לראש לכל יושבי גלעד"). גם את הצעה הזו דחה יפתח. הוא לא הסתפק עד אשר הובטחו לו שני התפקידים: גם קצין וגם ראש.

וזה התיאור המובא במקרא:

(א) וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח:
(ב) וַתֵּלֶד אֵשֶׁת גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה:
(ג) וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ:
(ד) וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל:
(ה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב:
(ו) וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן:
(ז) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם:
(ח) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד:
(ט) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל זִקְנֵי גִלְעָד אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן ה’ אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ:
(י) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח ה’ יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה:
(יא) וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו לִפְנֵי ה’ בַּמִּצְפָּה:

עד כאן מה שהתרחש לפני הקרב עם האויב. אלו הם הדברים שהתרחשו בבית פנימה, בין יהודים ליהודים, בינם לבין עצמם. והתמיהה גדולה. גדולה עד למאד! מה עובר במוחו של יפתח? עם ישראל שקוע בצרות. סכנת הכחדה – חלילה – מרחפת  על ראשו. והוא, שמסוגל לחלץ את העם מן הסכנה, עוסק במעמדו האישי. קצין. ראש. קצין וראש. מה כל זה חשוב בשעה קשה זו?

ובאמת לא ניתן להבין את מה שנראה כקטנוניות קיצונית מצדו. אבל פרנסי הציבור נעתרו כאמור לדרישות המוזרות של יפתח. הוא מונה לראש ולקצין ויצא לדרך.

יפתח אכן עמד במשימה והושיע בסופו של דבר את ישראל מצרותיו. זקני גלעד לא עשו מקח טעות כאשר נכנעו לדרישות יפתח. "מבחן התוצאות" מוכיח. הוא הוביל את ישראל לתבוסה מהדהדת על בני עמון.

אבל לא לפני שמנהל עמהם "משא ומתן". כאן נדרש יפתח לכל נימוק אפשרי, אחרי שהאויב המאיים מנסה לפתות אותו בסיסמא שכאילו נלקחה מן העתונים של ימינו: "שטחים תמורת שלום".

נימוקי יפתח השתרעו על כל קשת הנושאים: היסטוריים, גיאוגרפיים, משפטיים ואסטרטגיים. אבל מעל כולם הוא העמיד את הנימוק האולטימטיבי: הצדק. הצדק האלוהי כמובן. וגם כאן ראוי להביא את דברי המקרא, שאין כמוהו בכוח התאור ובכוח הדיוק:

(יב) וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי:
(יג) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם:
(יד) וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן:
(טו) וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן:
(טז) כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד יַם סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה:
(יז) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ:
(יח) וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב:
(יט) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי:
(כ) וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל:
(כא) וַיִּתֵּן ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא:
(כב) וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן:
(כג) וְעַתָּה ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ:
(כד) הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה’ אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ:

כדי שיהיה תוקף לחשוב שבנימוקים, זה המבוסס על הצדק האלוהי (הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה’ אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ) – חשוב היה שיפתח ישא בתואר כזה שגם הגוי הנבזי ביותר יהיה מסוגל לכבד: ראש וקצין. יפתח אינו עוד מנהיגה של כנופיית אנשים ריקים שהתלקטו אליו בכורח הנסיבות. הוא מי שמדבר בשם כלל ישראל.

כך צריך להסביר לגוי שמנסה  לערער על קביעתו של בורא עולם: ארץ ישראל שייכת רק לעם ישראל. לא עושים עסקאות על גבה, ולא מבטיחים הבטחות, ולא "מרמים" את הגוי בתרגילים מפוקפקים. אומרים את האמת – ודי בזה!

וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה’ אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ.

והעולם? שילך וידרוש צדק מכמוש, או מן הבתולה, או מבודהא, או ממזכ"ל האו"ם או מנשיא אמריקה.

במלוך עלינו מלכנו, הכל יהיה שונה!